פסק-דין בתיק ע"א 1943/03

לפנינו שלושה ערעורים, שהדיון בהם אוחד, על שלוש החלטות של ועדת העררים (להלן: " הוועדה") לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: " החוק"): ע"א 2508/03 מתייחס להחלטה מיום 9.6.03 (ו"ע 3188/02), ע"א 1943/03 מתייחס להחלטה מיום 26.3.03 (ו"ע 2755/02 מאוחד עם תיקים נוספים) וע"א 4000/04 מתייחס להחלטה מיום 27.10.04 (ו"ע 3571/02 מאוחד עם תיקים נוספים), שבהן נקבע כי אין להכיר במערערים, יהודים ששהו בלוב בזמן מלחמת העולם השנייה, נכים לפי החוק.

1.                    רקע

(א)                המערערים הם יהודים שהתגוררו בלוב (ובמיוחד בעיר טריפולי) בתקופת מלחמת העולם השנייה, נטשו את בתיהם מאימת המלחמה, ונדדו בין כפרים סמוכים.

(ב)                 המערערים הגישו למשיבה (כל אחד בנפרד) בקשה להכיר בהם נכים לפי החוק. המשיבה דחתה את בקשותיהם, והם הגישו עררים לוועדה. הוועדה איחדה את הדיון בתיקי הערר השונים, מאחר שכולם עסקו - בין כשאלה בלבדית בין כשאלה נוספת - " במשמעות המעברים ו/או הבריחות מן הערים לכפרים בתקופת השואה בלוב ולמשמעות תנאי המחייה הקשים בלוב בכלל ובשדות והכפרים בעת חיי הנדודים בפרט." (סעיף 1 להחלטת הוועדה בתיק ו"ע 2755).

(ג)                  בהחלטות נושא הערעורים דחתה הוועדה את העררים, ומכאן הערעורים שלפנינו.

2.                    החלטת הוועדה בתיק ו"ע 2755/02 (נושא ע"א 1943/03)

(א)                הוועדה תחמה את גדר המחלוקת בשלוש שאלות:

1.                 האם יש להחיל על המערערים את סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני (שדורש "שלילת חירות" כתנאי לנרדפות במדינות שהיו בהשראת השלטון הנאצי אך לא נכבשו על-ידיו), או שמא את סעיף 47 לחוק הפיצויים הגרמני (שדורש "הגבלת חירות" כתנאי לנרדפות במדינות שהיו תחת כיבוש ישיר של הרייך השלישי);

2.                 בהנחה שהסעיף הרלוונטי הוא סעיף 43 לחוק הגרמני, האם תנאי המחייה של המערערים נכנסים לגדרו;

3.                 האם חלה על המערערים "הלכת הפחד".

(ב)                 הוועדה סקרה באופן כללי ביותר את תולדות המלחמה בלוב, וקבעה שמאחר שבלוב הייתה נוכחות גרמנית תחת שלטון איטלקי, בלא כיבוש גרמני כולל, אזי אין די ב"הגבלת חירות" אלא יש להוכיח "שלילת חירות", כמשמעותה בסעיף 43 לחוק הגרמני.

(ג)                  הוועדה קבעה שאין בהגבלות החירות שהוטלו על יהודי לוב, לרבות הגבלות בתחום התעסוקה והחינוך, כדי להוות שלילת חירות כמשמעותה בסעיף 43 לחוק הגרמני, ולכן יש לבחון אם יש תחולה ל"הלכת הפחד" בעניינם.

(ד)                 הוועדה קבעה שככלל הלכת הפחד אינה חלה על המערערים, מאחר שהסיבה העיקרית שגרמה להם לנטוש את בתיהם ולנדוד לכפרים הייתה חשש מאימי המלחמה ומההפצצות התכופות שפקדו את האיזור, ולא חשש ממשי ממעשי אלימות של הכוחות הגרמניים או מחשש להישלח למחנות השמדה (סעיף 19 להחלטה). עם זאת, ציינה הוועדה, כי אין להוציא מכלל אפשרות כי מי מיהודי לוב עזב את מקום מושבו כתוצאה מחשש סובייקטיבי מפני הצורר הנאצי, שבאותו מקרה קונקרטי היו לו גם תימוכין אובייקטיביים.

(ה)                על סמך המתווה העקרוני שקבעה, דנה הוועדה באופן פרטני בעררים שהובאו לפניה, ודחתה אותם, תוך שהיא מציינת שאף-על-פי שלא כל העוררים העידו לפניה, הייתה הסכמה כי דברי עורר אחד - בנוגע לרובד הכללי לגבי המעבר ממקום למקום - ישמשו את כלל העוררים.

3.                    החלטת הוועדה בתיק ו"ע 3571/02 (נושא ע"א 4000/04)

העררים נושא החלטה זו נגעו אף הם לבקשות של יהודים שברחו ממקום מגוריהם בלוב, ובמיוחד מטריפולי, לכפרי הסביבה, מחמת אימת ההפצצות. הוועדה נדרשה לעניין פעם נוספת, מאחר שהצטברו עררים רבים אשר ביקשו לשכנעה כי החלטתה העקרונית בתיק ו"ע 2755/02 טעונה עיון מחדש.

כדי לשכנע את הוועדה לשנות מעמדתה כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטות קודמות, העיד לפני הוועדה מר יעקב חג'ג'-לילוף, היסטוריון שעוסק בתולדות יהודי לוב. מר חג'ג'-לילוף סקר לפני הוועדה את קורות יהודי לוב בזמן המלחמה, אולם לא זו בלבד שלא היה בעדותו כדי לשנות מעמדתה של הוועדה, אלא שהיא אף חיזקה את מסקנתה שאין להכיר בהם נרדפים לפי החוק הגרמני. הוועדה דחתה אפוא את כל העררים.

4.                    החלטת הוועדה בתיק ו"ע 3188/02 (נושא ע"א 2508/03)